<h1>תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן ל"ו</h1>
<h2>דף סט.</h2>
מי רגלים של סוסים ושל גמלים ושאר בהמות טמאי' בין זכרי' בין נקיבו', כיון דלא עכירי מי רגלים דידהו, ולא דמו לחלב, ולא שתו מיניה אינשי, ולא חזו מידי לרפואה, מיא בעלמ' נפיק, והבלא דבישרא הוא, פי' ולא ממצו מגופה דבהמה טמאה, אע"ג דיצאו מן הטמא טהורין. ומי רגלים של חמור וחמורה כיון דעכירי ודמו לחלב, והוו כמאן דמגופה קא מימצן. ותו דשתו להו אינשי דמעלו להו לירקון והוו כחלב. בעו מיניה מרב ששת, ופשט להו ממתניתי' [בכורות ה' ע"ב] כל היוצא מן הטמא טמא, והכי קיימ' לן. וטריפה שהיא חולבת אסור לגמוע מחלבה, דהא לית ליה תקנת' מאבר מן החי בשחיטה, דהאי נמי מאיבריה הוא דקא מימצי מגופה. הילכך כל מידי דחלב טריפה וחלב טמאה ותולדותיהן וכיוצא בהן, כגון שתן חמור אסור. וברית' דקתני [שם ז' ע"ב] מפני מה דבש דבורים מותר, מפני שמכניסות אותן לגופן ואין ממצות אותן מגופן, פי' מכניסות אותן לגופן, שמוצצות ליחלוח עשבים המתוקים, מוקמינן לה כר' אליעזר בן יעקב, ולאו משום טעמ' דברית', דהא לא קיימ' לן הכי, אלא ודאי ממצות אותן מגופן כמו השתן של חמור, אלא מגזירת הכתוב דנפקא ליה לר' אליעזר בן יעקב, מדכתי' [ויקרא י"א] אך את זה (לא) תאכלו מכל שרץ העוף, שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל ממה ששרץ עוף טמא משריץ, ואיזה זה דבש דבורים, וקיימ' לן משנת ר' אליעז' בן יעקב קב ונקי בין במשנ' בין בברית'. מיסוד רבי' אפרים בר יעקב מבונא יליב"ה. אבל תמה על עצמך איך מותר דבש דבורים, והלא כותשין וממעכין בו הדבורים והורגים הדבורים ונשאר השקץ בדבש, כי מרסקין הדבורים בו, והוא בריה ולא בטיל. וא"ת אינה נבילה הראויה לגר ולא לכלב, הא ליתא דאפי' השרץ העוף בחיו ובמותו אינו ראוי לא לגר ולא לכלב, וצ"ע. אברהם לעי"ץ.
<h2>דף קטז:</h2>
מי רגלים של סוסים ושל גמלים ושאר בהמות טמאי' בין זכרי' בין נקיבו', כיון דלא עכירי מי רגלים דידהו, ולא דמו לחלב, ולא שתו מיניה אינשי, ולא חזו מידי לרפואה, מיא בעלמ' נפיק, והבלא דבישרא הוא, פי' ולא ממצו מגופה דבהמה טמאה, אע"ג דיצאו מן הטמא טהורין. ומי רגלים של חמור וחמורה כיון דעכירי ודמו לחלב, והוו כמאן דמגופה קא מימצן. ותו דשתו להו אינשי דמעלו להו לירקון והוו כחלב. בעו מיניה מרב ששת, ופשט להו ממתניתי' [בכורות ה' ע"ב] כל היוצא מן הטמא טמא, והכי קיימ' לן. וטריפה שהיא חולבת אסור לגמוע מחלבה, דהא לית ליה תקנת' מאבר מן החי בשחיטה, דהאי נמי מאיבריה הוא דקא מימצי מגופה. הילכך כל מידי דחלב טריפה וחלב טמאה ותולדותיהן וכיוצא בהן, כגון שתן חמור אסור. וברית' דקתני [שם ז' ע"ב] מפני מה דבש דבורים מותר, מפני שמכניסות אותן לגופן ואין ממצות אותן מגופן, פי' מכניסות אותן לגופן, שמוצצות ליחלוח עשבים המתוקים, מוקמינן לה כר' אליעזר בן יעקב, ולאו משום טעמ' דברית', דהא לא קיימ' לן הכי, אלא ודאי ממצות אותן מגופן כמו השתן של חמור, אלא מגזירת הכתוב דנפקא ליה לר' אליעזר בן יעקב, מדכתי' [ויקרא י"א] אך את זה (לא) תאכלו מכל שרץ העוף, שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל ממה ששרץ עוף טמא משריץ, ואיזה זה דבש דבורים, וקיימ' לן משנת ר' אליעז' בן יעקב קב ונקי בין במשנ' בין בברית'. מיסוד רבי' אפרים בר יעקב מבונא יליב"ה. אבל תמה על עצמך איך מותר דבש דבורים, והלא כותשין וממעכין בו הדבורים והורגים הדבורים ונשאר השקץ בדבש, כי מרסקין הדבורים בו, והוא בריה ולא בטיל. וא"ת אינה נבילה הראויה לגר ולא לכלב, הא ליתא דאפי' השרץ העוף בחיו ובמותו אינו ראוי לא לגר ולא לכלב, וצ"ע. אברהם לעי"ץ.
